מדי פעם אני רואה ברשתות החברתיות, ובטח גם אתם, שיתוף של סרטון מוטיבציה חזק ועוצמתי, שמטרתו לעורר השראה ולעודד אותנו להגשים את החלומות שלנו, לרדוף אחרי הפנטזיות שלנו, בקיצור - לחיות בגדול.
אנשים כמו ניק וויצ'יץ' המדהים שהסיפור שלו הוא No arms no legs no problem. סרטונים שמביאים את סיפור כישלונותיהם של אדיסון, וושינגטון, ג'ובס, איינשטיין ועוד רבים אחרים שכשלו מספר פעמים בטרם חוו הצלחה.
אני לא מזלזלת בסרטים האלה, הם אכן מרשימים ומעוררי השראה, אבל אני רוצה לשאול אותכם, האם צפייה בסרט כזה באמת דירבנה אתכם אי פעם להגשים חלום? לעשות שינוי משמעותי בקריירה, בחיים, בייעוד שלכם?
בואו נודה על האמת, האנשים האלה הם אנשים מדהימים. כל סיפור משאיר אותנו נפעמים ונרגשים, אבל הנגיעה שלהם לחיים האמיתיים שלנו לא מאד גדולה.
איך אני, עידית מרמת גן, נשואה ואמא ל-3, שלא חוויתי שום טראומה בחיי (תודה לאל), לא עברתי שום משבר אישי, לא גדלתי בעוני נורא, בריאותי טובה, ואני "פשוט סתם אישה רגילה", איך אני הבינונית יכולה למצוא את הדרך להגשים את עצמי, למצוא את הייעוד שלי?
הרי בכל הסיפורים האישיים הללו מדובר, לרוב, באנשים שיצאו מתוך קושי גדול, שחוו אובדן או התעללות, פגיעה פיזית או נפשית, ובואו נודה על האמת, לא אתם ולא אני היינו מוכנים להתחלף איתם, אפילו תמורת כל ההון וההצלחה שהם חווים כרגע, נכון?
זה אמנם לא פוליטיקלי קורקט לומר זאת, אבל זו לא "חוכמה" ליצור סיפור מרגש ומעצים אם חווית טראומה מטורפת שהתגברת עליה והיא הפכה למוטיב מרכזי בחייך שממנו צמחת, עלית ובנית קריירה.
זו חוכמה הרבה יותר גדולה לצמוח ולעלות "סתם ככה", מתוך הבינוניות, מתוך רמת גן, למצוא את הייעוד שלי וההגשמה שלי מתוך חיים טובים למדיי, בלי דרמות ופאניקה.
הרבה פעמים אומרים שכאשר החיים מציבים בפניך מכשול, הם בעצם נותנים לך מתנה. וכאשר תתעלה מעל המכשול תמצא את מי ומה שאתה. אבל לרובנו אין חיים כל כך מאתגרים. רובנו עובדים בעבודה מסודרת, נשואים באושר (או שלא), מרוויחים בסדר (או שלא), מגדלים ילדים מאושרים (פחות או יותר), והשגרה הזו עלולה להיות גרועה יותר מכל אתגר שהחיים עלולים להציב בפנינו.
וכאן, גבירותיי ורבותיי, נכנס צרור המפתחות האישיים שלכם. כאן בדיוק המקום לשאול את עצמכם:
מה מלהיב אותי? מה החלום שלי? מה הייתי רוצה שיתאפשר לי? אם זה היה תלוי בי, מה הייתי רוצה להגשים? מה מפחיד אותי? מה מאתגר אותי? ועוד כהנה וכהנה שאלות.
אם אתם לא שואלים את עצמכם בכל יום את השאלות הללו, אתם מתעלמים מהמפתחות שלכם. ממפתח האומץ, מפתח הכישרון, מפתח היצירתיות, מפתח התושייה, מפתח היוזמה ומכל שאר המפתחות שהגעתם איתם לעולם, ואיכשהו הפסקתם לעשות בהם שימוש.
אז נכון, להתחיל לשאול את עצמך כל יום את מקבץ השאלות הזה יכול קצת לחרפן או אפילו לדכא, אבל אני מציעה שתבחרו שאלה אחת ברורה. שאלה שאותה תשאלו את עצמכם בכל יום ויום. ואם לא מצאתם עבורה את התשובה, סימן שאתם עדיין לא במקום הנכון עבורכם.
אם אתם עדיין לא יודעים מה מלהיב אותכם - איך תדעו מה נותן לכם טעם לחיים?
אם אתם עדיין לא יודעים מה מפחיד אתכם - איך תלמדו להתגבר עליו?
לשאול שאלות זו אומנות. ולשאול את עצמנו שאלות זו אומנות עדינה וקשה הרבה יותר.
אבל לפני שאתם צוללים לתוך אוקיינוס השאלות הללו, הרשו לי להתחיל איתכם בשאלה אחת. שתי מילים קטנות בעלות עוצמה אחת גדולה. נראה אותכם עונים.
לרוב מדובר בסיפור אישי של דמות מופת אחת או יותר, שחוותה סיפור אישי מדהים, שעברה אתגר אישי מאד גדול ויכלה לו. אנשים כמו אופרה ווינפרי שעברה ילדות קשה בצל התעללות והפכה לראש אימפריה תקשורתית אדירה.
אנשים כמו ניק וויצ'יץ' המדהים שהסיפור שלו הוא No arms no legs no problem. סרטונים שמביאים את סיפור כישלונותיהם של אדיסון, וושינגטון, ג'ובס, איינשטיין ועוד רבים אחרים שכשלו מספר פעמים בטרם חוו הצלחה.
אני לא מזלזלת בסרטים האלה, הם אכן מרשימים ומעוררי השראה, אבל אני רוצה לשאול אותכם, האם צפייה בסרט כזה באמת דירבנה אתכם אי פעם להגשים חלום? לעשות שינוי משמעותי בקריירה, בחיים, בייעוד שלכם?
בואו נודה על האמת, האנשים האלה הם אנשים מדהימים. כל סיפור משאיר אותנו נפעמים ונרגשים, אבל הנגיעה שלהם לחיים האמיתיים שלנו לא מאד גדולה.
איך אני, עידית מרמת גן, נשואה ואמא ל-3, שלא חוויתי שום טראומה בחיי (תודה לאל), לא עברתי שום משבר אישי, לא גדלתי בעוני נורא, בריאותי טובה, ואני "פשוט סתם אישה רגילה", איך אני הבינונית יכולה למצוא את הדרך להגשים את עצמי, למצוא את הייעוד שלי?
הרי בכל הסיפורים האישיים הללו מדובר, לרוב, באנשים שיצאו מתוך קושי גדול, שחוו אובדן או התעללות, פגיעה פיזית או נפשית, ובואו נודה על האמת, לא אתם ולא אני היינו מוכנים להתחלף איתם, אפילו תמורת כל ההון וההצלחה שהם חווים כרגע, נכון?
זה אמנם לא פוליטיקלי קורקט לומר זאת, אבל זו לא "חוכמה" ליצור סיפור מרגש ומעצים אם חווית טראומה מטורפת שהתגברת עליה והיא הפכה למוטיב מרכזי בחייך שממנו צמחת, עלית ובנית קריירה.
זו חוכמה הרבה יותר גדולה לצמוח ולעלות "סתם ככה", מתוך הבינוניות, מתוך רמת גן, למצוא את הייעוד שלי וההגשמה שלי מתוך חיים טובים למדיי, בלי דרמות ופאניקה.
הרבה פעמים אומרים שכאשר החיים מציבים בפניך מכשול, הם בעצם נותנים לך מתנה. וכאשר תתעלה מעל המכשול תמצא את מי ומה שאתה. אבל לרובנו אין חיים כל כך מאתגרים. רובנו עובדים בעבודה מסודרת, נשואים באושר (או שלא), מרוויחים בסדר (או שלא), מגדלים ילדים מאושרים (פחות או יותר), והשגרה הזו עלולה להיות גרועה יותר מכל אתגר שהחיים עלולים להציב בפנינו.
וכאן, גבירותיי ורבותיי, נכנס צרור המפתחות האישיים שלכם. כאן בדיוק המקום לשאול את עצמכם:
מה מלהיב אותי? מה החלום שלי? מה הייתי רוצה שיתאפשר לי? אם זה היה תלוי בי, מה הייתי רוצה להגשים? מה מפחיד אותי? מה מאתגר אותי? ועוד כהנה וכהנה שאלות.
אם אתם לא שואלים את עצמכם בכל יום את השאלות הללו, אתם מתעלמים מהמפתחות שלכם. ממפתח האומץ, מפתח הכישרון, מפתח היצירתיות, מפתח התושייה, מפתח היוזמה ומכל שאר המפתחות שהגעתם איתם לעולם, ואיכשהו הפסקתם לעשות בהם שימוש.
אם אתם עדיין לא יודעים מה מלהיב אותכם - איך תדעו מה נותן לכם טעם לחיים?
אם אתם עדיין לא יודעים מה מפחיד אתכם - איך תלמדו להתגבר עליו?
לשאול שאלות זו אומנות. ולשאול את עצמנו שאלות זו אומנות עדינה וקשה הרבה יותר.
אבל לפני שאתם צוללים לתוך אוקיינוס השאלות הללו, הרשו לי להתחיל איתכם בשאלה אחת. שתי מילים קטנות בעלות עוצמה אחת גדולה. נראה אותכם עונים.
מי אתם?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה